הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
36949-02-19 | בית משפט השלום בבאר שבע | אור אדם | 2022-02-15
צד תובע: אירינה חזנוב | צד נתבע: טטיאנה אורלובסקי, אולג אורלובסקי, דריה אורלובסקי
ייצוג אירינה חזנוב: עו״ד קובי חן | ייצוג נתבעים: עו״ד אילן צינמן
סכסוך שכנים סביב הפעלת גן ילדים הגיע לבית משפט השלום בבאר שבע, עם תביעה לפיצוי בגין לשון הרע ומטרד ותביעה שכנגד בגין מטרד ליחיד. בפסק הדין התקבלה תביעת לשון הרע בחלקה: נקבע כי הנתבעת הראשונה פנתה להורים במספר הזדמנויות בטענות שלפיהן ילדים נפגעים בגן, וכי הנתבעת השלישית פרסמה פוסט בפייסבוק שכלל טענות פוגעניות על הנעשה בו. עם זאת, בית המשפט דחה חלקים אחרים מהתביעה וקבע סכומים נמוכים בהרבה מהסכומים שנתבעו.
מה הוכח ביחס לפרסומים
התובעת לא שמעה בעצמה את הדברים שנאמרו להורים, ובית המשפט התייחס לדברים שסיפרה על כך כעדות שמיעה. מנגד, העידו עובדות של הגן ואחת האימהות. בית המשפט ציין שיש לבחון בזהירות את עדויות העובדות, שהיו תלויות בתובעת, אך מצא כי שילוב העדויות והפרטים שנמסרו תומכים בכך שהנתבעת הראשונה פנתה לכמה הורים וטענה שילדים נפגעים בגן. בית המשפט הביא בחשבון גם את עדותה של הנתבעת הראשונה, שלפיה רעש הבכי מהגן הכעיס אותה.
נקבע כי ייחוס פגיעה בילדים לגן בפני הורים עלול להשפיל את מי שמנהלת אותו ולפגוע בשמה הטוב. הנתבעת הראשונה הכחישה את הפניות, אך לא הציגה הגנה משפטית לפרסומים. בית המשפט קבע כי הפרסומים החוזרים שלה להורים היו לשון הרע.
בעניין הפוסט, המחלוקת המרכזית הייתה מועד הפרסום: הנתבעת השלישית טענה כי הוא פורסם ב־2011, ולכן התביעה התיישנה. לאחר בחינת מכלול הראיות, בית המשפט מצא שסביר יותר שהפוסט פורסם סביב 2014 או לאחר מכן. בין השיקולים שנבחנו היו התאמת תוכן הפוסט לנסיבות מאוחרות יותר, עדות על מועד קבלתו, והעדר תיעוד מדף הפייסבוק שהיה עשוי לסייע בבירור המועד. בית המשפט ציין גם שהייתה הסכמה לבדוק את הטלפון, ולאחר מכן הובעה התנגדות לבדיקה. על יסוד מכלול השיקולים נדחתה טענת ההתיישנות.
בית המשפט קבע כי הפוסט הכיל טענות פוגעניות על הטיפול בילדים ועל הפיקוח עליהם. הנתבעת השלישית לא העידה בתצהירה על אותן טענות ולא הוכיחה את אמיתותן; גם הטענה כי היה עליה ליידע הורים לא הוכחה. בהתאם לכך נקבע שהפוסט היה לשון הרע. לצד זאת, הוא נמחק לאחר כשעה, ולא הוכח כמה אנשים צפו בו. בית המשפט ציין כי הראיות הצביעו לכאורה על מספר מצומצם של תגובות וסימוני אהדה, והעריך את הנזק שנבע מהפוסט כמוגבל.
הטענות שלא התקבלו
התביעה נגד הנתבע השני נדחתה, משום שלא הוכחו פרסומים פוגעניים מצדו. גם הטענה שלפיה הנתבעים הגישו תלונת שווא נגד התובעת לא הוכחה: לפי עדות הנתבע השני, לא הוגשה תלונה נגד התובעת, אלא תלונה על נזק לרכוש; במהלך החקירה נשאל על סכסוכים וסיפר על הסכסוך עם השכנים. בית המשפט התייחס בזהירות המתחייבת לפרסומים במסגרת פנייה לרשות מוסמכת, וקבע שבנסיבות שהוכחו אין בסיס לקבל את הטענה.
גם התביעה בעניין חסימת החלון נדחתה. בית המשפט קבע, על יסוד הראיות שהוצגו, שהחלון שבמחלוקת לא היה חוקי, ושחסימתו נעשתה מתוך שטח הנתבעים, ללא כניסה לשטח התובעת. הוא ציין כי החלון פנה לחצר השכנים, אך לא הוכח נזק ממשי ממנו. על רקע זה נדחתה הטענה למטרד ולהפרעה לאור השמש.
הפיצוי והאיזון בין התביעות
בקביעת הפיצוי בגין לשון הרע שקל בית המשפט את אופיים של הפרסומים, תדירותם, היקף החשיפה והנזק שהוכח. לא הוכח שהורה עזב את הגן בעקבות הדברים, והתובעת העידה שהעברת הגן נבעה מהגעת פקחים, בלי שהוכח שהביקורות נערכו בעקבות תלונה של הנתבעים. בית המשפט תיאר את הנזק המוכח בעיקר כאי־נעימות, והביא בחשבון גם שהגן פעל, לפי מאזן ההסתברויות, ללא היתר לשימוש חורג. על בסיס מכלול השיקולים הוערך הפיצוי הכולל בגין לשון הרע ב־15,000 ש״ח.
בתביעה שכנגד קבע בית המשפט שהפעלת הגן גרמה אי־נוחות, אך לא הוכח נזק משמעותי לכל הנתבעים. הוא התרשם שהמטרד השפיע בעיקר על הנתבעת הראשונה, שעבדה לעיתים במשמרות וניסתה לנוח בשעות היום, אך מצא שהיא הפריזה בחלק מתיאור ההשפעה. נזקי המטרד, לרבות בעניין החלון, הוערכו ב־10,000 ש״ח. בית המשפט הבהיר כי עצם הפעלת עסק ללא היתר אינה מספיקה כשלעצמה להוכחת מטרד; יש להראות הפרעה של ממש ונזק בנסיבות המקרה.
לאחר קיזוז הסכומים, הורה בית המשפט לנתבעות הראשונה והשלישית, יחד ולחוד, לשלם לתובעת 5,000 ש״ח בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו. פסק הדין קובע את חובת התשלום ואת המועד לה, אך אינו קובע אם התשלום בוצע בפועל.
המסקנה מפסק הדין
פסק הדין הבחין בין פרסומים פוגעניים שהוכחו לבין טענות שלא הוכחו, ובין קביעה שלשון הרע פורסמה לבין היקף הנזק שנגרם בפועל. כאן הוכרו שני סוגי פרסום כלשון הרע, אך החשיפה והנזק הראויים לפיצוי הוערכו כמוגבלים; לצד זאת הובאו בחשבון גם נזקי המטרד שעמדו בבסיס התביעה שכנגד.
לקריאת פסק הדין המלא – 36949-02-19
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
