פרסום האשמות על מטפל: פיצוי של 80,000 ש״ח בלשון הרע

ההליך עסק במאמר שהופץ בדוא״ל ובקישור שפורסם באתר ובפייסבוק, ובו הועלו האשמות חמורות נגד מטפל בתחום הרפואה הטבעית. בית המשפט בחן מה הוכח לגבי עבודתו וכישוריו, ומדוע לא התקיימו הגנות החוק.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית משפט השלום בתל אביב קבע כי פרסומים שהאשימו מטפל בהטעיית הציבור ובהיעדר כשירות מקצועית היו לשון הרע, ודחה את הגנות אמת בפרסום ותום לב. הנתבעים חויבו לשלם פיצוי כולל של 80,000 ש״ח, נוסף על הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

21664-05-19 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | השופט רון גולדשטיין | 2022-11-29

התובע: לירון לסר | הנתבעים: ערן אשחר, מרכז ע. אשחר לריפוי טבעי בע"מ

ייצוג לירון לסר: עו״ד ד"ר איריס טרומן | ייצוג נתבעים: עו״ד שמואל דבלינגר

סכסוך בין שני מטפלים בתחום הרפואה הטבעית הגיע לבית המשפט לאחר שאחד מהם פרסם מאמר על האחר והפיץ אליו קישור בדוא״ל, באתר אינטרנט ובפייסבוק. במאמר ובתגובות שפורסמו בפייסבוק יוחסו לתובע, בין היתר, הטעיית הציבור, היעדר כשירות מקצועית וסיכון לבריאות המטופלים. בית המשפט קבע כי הפרסומים עלולים היו לפגוע במשלח ידו ובמוניטין המקצועי, וכי הנתבעים לא הוכיחו להם הגנה בחוק.

מחלוקת שהחלה לאחר סיום ההתקשרות

הצדדים עבדו יחד בתחום ליווי מטופלים בתהליכי צום ממושכים. לאחר שההתקשרות הסתיימה, פרסם התובע בדף הפייסבוק האישי שלו מידע על עבודתו בעבר ועל פעילותו המקצועית. בהמשך תיקן ניסוח שלפיו מרכז הטיפול עבר לפעול בקפריסין, לאחר שהנתבע ביקש זאת.

כעבור כמה חודשים פרסם הנתבע מאמר והפיץ אותו לרשימת תפוצה בדוא״ל. הקישור הופיע גם באתר החברה ובעמוד הפייסבוק האישי של הנתבע, ובתגובות לגולשים נוספו אמירות פוגעניות. לפי קביעת בית המשפט, התפוצה בדוא״ל הגיעה לאלפי נמענים; הפרסום הופנה לקבוצה ממוקדת שהתעניינה בתחום שבו עסקו הצדדים.

הנתבעים טענו כי ביקשו להגן על המוניטין ועל זכויותיהם, וליידע מטופלים שהתובע לא הוכשר בשיטה המקצועית הייחודית של הנתבע. בית המשפט בחן תחילה אם היה פרסום ואם תוכנו עלול לפגוע בשם הטוב או בעיסוק, ולאחר מכן אם הוכחו הגנות אמת בפרסום או תום לב.

מה נקבע לגבי הטענות על עבודתו וכישוריו?

בית המשפט מצא כי לא הוכח שהתובע הציג מצג שווא כשכתב שעבד עם הנתבעים. לא הייתה מחלוקת שנחתם בין הצדדים הסכם התקשרות ושהתובע עבד עמם. הנתבעים תיארו את תפקידו כטכני ומצומצם, אך בית המשפט מצא שהראיות מזמן אמת הצביעו על תרומה רחבה יותר, בין היתר בכך שהתובע התבקש להסביר למטופלת פוטנציאלית על תכנית צום ולטפל בפניות של לקוחות בעת שהנתבע נעדר. בית המשפט לא ראה צורך להכריע אם התקיימו יחסי עובד ומעסיק; השאלה המרכזית הייתה אם התובע עבד עם הנתבעים ואם הצגתו כך הייתה מטעה.

גם הטענה שהתובע פעל באופן יזום כדי למשוך לקוחות שעבדו עם הנתבעים לא הוכחה. הובאה עדות של מטופל לשעבר שלפיה התובע סירב לקבלו לטיפול בשל הוראות ההסכם, והנתבעים לא חקרו אותו על תצהירו. בית המשפט ציין כי פנייה של מטופלים לתובע לאחר שסיימו את הטיפול אצל הנתבעים אינה מוכיחה, כשלעצמה, שהתובע פעל כדי להעבירם אליו.

בעניין המעבר לקפריסין, בית המשפט ציין שאפשר שהניסוח המקורי של התובע לא היה מדויק. עם זאת, הוא תוקן לפני הפרסום שבמוקד התביעה, ולא הוכחה כוונה להטעות. בית המשפט הדגיש שהפוסט המקורי של התובע לא עמד להכרעה בהליך; השאלה הייתה אם ההאשמות שפרסם הנתבע נגדו היו מוצדקות.

אשר לכישורים המקצועיים, בית המשפט הכיר בכך שלנתבע היה ניסיון רב יותר בתחום. אך פער בניסיון אינו מוכיח שהתובע חסר כישורים או מסכן מטופלים. הנתבעים לא הציגו ראיות אובייקטיביות התומכות בטענות החמורות. בית המשפט גם הבהיר שפסק הדין אינו קובע עמדה על היעילות או הבטיחות של שיטות הטיפול בצום, ואינו מעניק גושפנקה לשיטת טיפול כלשהי.

מדוע נדחו ההגנות?

הגנת אמת בפרסום נדחתה משום שהנתבעים לא הוכיחו את אמיתות ההאשמות המרכזיות. בית המשפט בחן בנפרד את הטענות על עבודת התובע בעבר, על התנהלותו מול לקוחות ועל כשירותו, ולא מצא בסיס ראייתי להאשמות בדבר הטעיית הציבור או סכנה למטופלים.

גם הגנת תום הלב לא התקבלה. בית המשפט קבע כי סגנון הפרסום היה בוטה, וההאשמות הוצגו בלי הסבר עובדתי או ראיות. אף אם הנתבעים ביקשו להזהיר מטופלים או להגן על עניין עסקי, בית המשפט מצא שהפרסום חרג מן הנדרש למטרות אלה. הוא הסתמך גם על דברים שכתב הנתבע לפני הפרסום, שמהם למד על כוונה להפיץ את הביקורת בהיקף רחב כדי לפגוע ביכולת התובע לפתח את עסקו ולגייס לקוחות.

הפיצוי וההוצאות

התובע ביקש 150,000 ש״ח כפיצוי ללא הוכחת נזק וכן 10,000 ש״ח נוספים בגין עוגמת נפש. בית המשפט שקל את חומרת ההאשמות, את הפצתן לאלפי נמענים מקבוצת יעד רלוונטית ואת הכוונה לפגוע. לצד זאת, ניתן משקל מסוים לטענת הנתבע שלפיה דברי לשון הרע הוסרו כשבוע לאחר הפרסום; בית המשפט ציין שטענה זו לא נסתרה.

בסופו של דבר הורה בית המשפט לנתבעים לשלם פיצוי כולל של 80,000 ש״ח ללא הוכחת נזק. הוא לא פסק בנוסף פיצוי נפרד בגין עוגמת נפש, משום שמסלול פיצוי ללא הוכחת נזק ומסלול של פיצוי בגין נזק שהוכח אינם מצטברים. נוסף על כך הורה לשלם 6,400 ש״ח הוצאות משפט ו־20,000 ש״ח שכר טרחת עורך דין, כולל מע״מ. התשלום נדרש בתוך 30 ימים, ובמקרה של איחור נקבעו הפרשי הצמדה וריבית. פסק הדין מורה על תשלום, אך אינו קובע אם הוא בוצע בפועל.

לקריאת פסק הדין המלא – 21664-05-19

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: האשמות מקצועיות חמורות שפורסמו בהיקף רחב לא הוכחו, ולא חלו עליהן הגנות אמת בפרסום או תום לב. הנתבעים חויבו בפיצוי כולל של 80,000 ש״ח ובהוצאות. פסק הדין מורה על תשלום ואינו קובע אם בוצע.

שאלות נפוצות

ההליך עסק במאמר שפורסם באתר והופץ בדוא״ל, בקישור אליו בעמוד פייסבוק ובתגובות נוספות. הפרסומים ייחסו לתובע הטעיית הציבור, היעדר כשירות מקצועית וסיכון למטופלים. בית המשפט קבע כי הם עלולים לפגוע בשמו הטוב ובעיסוקו.

בית המשפט ציין שהמאמר הופץ בדוא״ל לאלפי נמענים, ושלא הייתה מחלוקת על היקף התפוצה הזה. הוא נתן משקל לכך שהקהל היה קבוצה ממוקדת שהתעניינה בתחום הטיפול שבו עסקו הצדדים.

הנתבעים לא הוכיחו את ההאשמות המרכזיות. בית המשפט מצא שהייתה התקשרות ועבודה משותפת, שלא הוכח שהתובע פעל כדי להעביר לקוחות, ושלא הובאו ראיות אובייקטיביות המוכיחות את טענות חוסר הכשירות והסיכון למטופלים.

לא. בית המשפט הבהיר כי יעילותן ובטיחותן של שיטות הטיפול לא עמדו להכרעה, וכי פסק הדין אינו מביע עמדה או מעניק גושפנקה לשיטה של מי מהצדדים.

הנתבעים חויבו לשלם פיצוי כולל של 80,000 ש״ח ללא הוכחת נזק, הוצאות משפט בסך 6,400 ש״ח ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש״ח כולל מע״מ. לא נפסק פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש.

בית המשפט שקל את חומרת ההאשמות, את תפוצתן בקרב קהל ממוקד ואת המסקנה שהפרסום נועד לפגוע ביכולת התובע לפתח את עסקו. לקולה הוא הביא בחשבון את טענת הנתבע שלפיה דברי לשון הרע הוסרו כשבוע לאחר הפרסום, טענה שלא נסתרה.

לא. פסק הדין הורה לנתבעים לשלם את הסכומים בתוך 30 ימים וקבע הוראות לגבי איחור בתשלום, אך אינו קובע אם התשלום בוצע בפועל.

נסכם...

בית המשפט מצא שהנתבעים לא הוכיחו את ההאשמות בדבר הטעיית הציבור, משיכת לקוחות או חוסר כשירות. הוא קבע כי הפרסום חרג מאזהרה סבירה וכי נסיבותיו הצביעו על כוונה לפגוע בעסקו של התובע. הנתבעים חויבו בפיצוי גלובלי של 80,000 ש״ח ובהוצאות; פסק הדין אינו קובע אם התשלום בוצע.