פוסט שפורסם ברשתות החברתיות בעקבות ויכוח פוליטי הסתיים בפסק דין של בית משפט השלום בכפר סבא. התובע טען כי הנתבע פרסם תגובה שממנה משתמע, לטענתו, כי ידע מראש על מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ולא התריע לצה"ל.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי מבחן האדם הסביר מוביל לכך שהפרסום אינו נתפס כשאלה תמימה בלבד. לפי פסק הדין, המסר העולה מן הפרסום ייחס לתובע ידיעה מוקדמת על המתקפה, ובכך נשא משמעות פוגענית חמורה. בית המשפט גם קבע כי הפרסום כלל מסר נוסף שלפיו התובע הגיע לאזור הלחימה מטעמים תדמיתיים ולא לשם סיוע בלחימה.
ת"א (כפר סבא) 74615-01-25 ישראל זיו נ' עידו שיפוני
איך בחן בית המשפט את הפרסום?
הרקע לפרסום היה פוסט של התובע בפייסבוק, שבו התייחס לפעילותו שלו ושל אלופים נוספים בבוקר 7 באוקטובר וביקר את ראש הממשלה. בתגובה פרסם הנתבע פוסט שנוסח בחלקו כשאלות, ובו תהה כיצד התובע ואחרים ידעו להגיע לאזור כבר בשעות הבוקר ומה ידעו, אם בכלל, שאחרים לא ידעו.
התובע טען שהפרסום אינו מציג שאלה ניטרלית אלא יוצר רושם עובדתי חמור. הנתבע טען מנגד שהפרסום נוסח כשאלות וכי מדובר בביקורת מותרת במסגרת השיח הציבורי.
בית המשפט הדגיש שהמבחן הוא אובייקטיבי: השאלה איננה רק למה התכוון המפרסם, אלא כיצד הקורא הסביר מבין את הפרסום כמכלול. על האיזון הזה אפשר לקרוא גם במדריך LAWZ על חופש הביטוי מול הזכות לשם הטוב.
בית המשפט דחה את הניסיון לבחון כל משפט בנפרד וקבע שיש לקרוא את הפרסום בשלמותו. לפי פסק הדין, צורת השאלה לא ניטרלה את המסר הכולל שעלה ממנו. לכן הודגש כי סימן שאלה כשלעצמו אינו מעניק חסינות מפני אחריות בלשון הרע.
מדוע ההגנות נדחו?
הנתבע טען, בין היתר, להגנת אמת הפרסום ולתום לב. בית המשפט מצא שלא הונחה תשתית עובדתית שמבססת את הטענה שהתובע ידע מראש על המתקפה. עוד צוין כי הנתבע לא הצליח לסתור את גרסת התובע באשר לפעילותו באותו יום.
בית המשפט גם לא קיבל את הניסיון לבסס מסקנות על צילומים ושידורים מאותו יום. עדות נוספת שנשמעה בהליך הוגדרה בחלקה כעדות סברה או שמיעה, ולכן לא היה בה כדי לבסס את הטענה העובדתית שבמחלוקת.
גם טענת תום הלב לפי סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע נדחתה. בית המשפט קבע שהפרסום לא הסתפק בתגובה עניינית לדברי התובע, אלא יצר ייחוס עובדתי חמור שלא הוכח. בנוסף נקבע כי עוצמת הפגיעה חרגה מן הסביר בנסיבות.
נדחתה גם הטענה שמדובר בתביעת השתקה. בית המשפט קבע שהתביעה אינה חסרת יסוד או גבולית, וכי לא הוכחו פערי כוחות שמצדיקים לראות בה תביעת השתקה.
הפיצוי והסעדים
התובע תבע 328,000 ש"ח. בקביעת הפיצוי שקל בית המשפט את חומרת הפרסום, היקף החשיפה, היעדר התנצלות ואי-הסרת הפרסום. לפי פסק הדין, התקיימה גם כוונה לפגוע במובן הרלוונטי לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק.
למרות שהפרסום הופיע ביותר מפלטפורמה אחת, בית המשפט ראה בו פרסום אחד לצורך הפיצוי, בין היתר בשל החפיפה בין קהלי העוקבים. בסופו של דבר נפסק לתובע פיצוי של 140,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.
בנוסף חויב הנתבע להשיב לתובע את שתי מחציות האגרה ולשלם שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכומים אלה נפרדים מהפיצוי.
פסק הדין כלל גם סעדים שאינם כספיים. הנתבע נדרש להסיר ולמחוק בתוך 14 ימים את הפרסומים נושא התביעה, וכן לפרסם בפייסבוק וב-X את דבר מתן פסק הדין ואת תמצית קביעותיו ולהותיר את הפרסום למשך 30 ימים לפחות.
במהלך הדיון נאמרו מצד הנתבע גם דברים חריפים כלפי בית המשפט. בפסק הדין נקבע כי הדברים עלו כדי זילות של בית המשפט, ונפסקו הוצאות אישיות נוספות של 10,000 ש"ח לאוצר המדינה. סכום זה אינו חלק מהפיצוי לתובע.
פסק הדין מדגים שהשאלה המרכזית בדיני לשון הרע ברשת אינה אם הפרסום כולל סימן שאלה, אלא איזה מסר עובדתי או ערכי מקבל ממנו הקורא הסביר. כאשר המסר המשתמע מייחס לאדם התנהגות חמורה, האחריות תיבחן לפי התוכן הכולל, ההקשר והתשתית העובדתית – ולא רק לפי המבנה התחבירי של הפרסום.
