ת"א 33783-09-22 עיסא נ' בן גביר ואח' – בית משפט השלום בנתניה דחה ביום 3.9.2026 את תביעת לשון הרע שהגיש סאיד עיסא נגד העיתונאי והתחקירן מאיר דוד חי אטינגר. אף שבית המשפט קבע שהפרסום שעמד במוקד התביעה הוא פרסום שיש בו לשון הרע, הוא קיבל את טענת אטינגר כי הפרסום מוגן מכוח הגנת אמת הפרסום, ובנוסף קבע כי עומדת לו גם הגנת תום הלב.
פסק הדין מחדד נקודה חשובה בדיני לשון הרע: הקביעה שפרסום פוגע בשמו הטוב של אדם אינה סוף הבדיקה. בשלב הבא יש לבחון אם אחת מהגנות חוק איסור לשון הרע חלה על הפרסום. במקרה הזה, ההגנות הכריעו את התוצאה.
מה פורסם ולמה הוגשה התביעה?
סאיד עיסא, שכיהן בתקופה הרלוונטית כיו"ר ועד העם בכפר קאסם, תבע את אטינגר בעקבות פרסום בחשבון הטוויטר שלו מיום 13.5.2022. הפרסום התייחס לכתבה של העיתונאי נדב אייל על עיסא וטען כי בשנת 2020 היה עיסא, במסגרת תפקידו בוועד העם, בין מארגני קבלת פנים לאסיר משוחרר מכפר קאסם שהורשע בעבירות ביטחוניות חמורות.
עיסא טען כי לא היה ממארגני קבלת הפנים וכי הצגתו כמי שהיה מעורב באירוע פגעה בשמו הטוב, במיוחד על רקע פעילותו העסקית וקשריו בחברה הישראלית. הוא ביקש פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע וכן פרסום התנצלות.
ההליך הוגש מלכתחילה גם נגד ח"כ איתמר בן גביר, אולם התביעה נגדו נדחתה כבר ב-1.3.2023 מטעמי חסינות מהותית. פסק הדין הנוכחי עסק אפוא בתביעה נגד אטינגר.
בית המשפט: יש לשון הרע – אבל גם הגנת אמת בפרסום
השופטת מירב דניאל בונן קבעה תחילה כי ייחוס לאדם, בתפקידו הציבורי, ארגון קבלת פנים לאסיר משוחרר שהורשע בעבירות ביטחוניות הוא פרסום שעלול לפגוע בשמו הטוב בעיני האדם הסביר. לכן הפרסום נכנס לגדר "לשון הרע" לפי החוק.
אלא שבכך לא הסתיים הדיון. אטינגר טען להגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק, המחייבת להראות כי עיקר הפרסום אמת וכי היה בו עניין ציבורי. בית המשפט קיבל את הטענה.
ההכרעה נשענה במידה רבה על התשתית הראייתית שנפרשה בהליך. בית המשפט לא קיבל את גרסת עיסא כי הגיע לחצר ביתו של האסיר המשוחרר רק כדי לסייע באכיפת מגבלות הקורונה. בפסק הדין נקבע כי עיסא ידע שמתקיימת במקום קבלת פנים, הגיע אליה, השתתף בה ובירך את האסיר המשוחרר.
משקל משמעותי ניתן גם לפוסט שפורסם בדף הפייסבוק של ועד העם, שעיסא עמד בראשו. הפוסט בירך את האסיר עם שחרורו וצורפה אליו תמונה שבה נראה עיסא לצד האסיר המשוחרר. עיסא אישר בבית המשפט כי הוא עומד מאחורי תוכן הפוסט. בית המשפט ראה בראיות אלה חיזוק מהותי לגרסת אטינגר.
למה המילה "ממארגני" לא הפילה את הגנת האמת?
אחת מטענות המפתח של עיסא הייתה שגם אם נכח באירוע, לא הוכח שהוא היה "ממארגני" קבלת הפנים. אטינגר עצמו הודה שהמילה "ארגן" לא הופיעה במפורש בפרסומים שעליהם הסתמך.
בית המשפט קבע שלנוכח מכלול הראיות, סביר היה להסיק שעיסא, בתפקידו כראש ועד העם, היה חלק מהגורמים המרכזיים שעמדו מאחורי קבלת הפנים. מעבר לכך, נקבע שגם אם לא הוכחה המילה "ארגן" במשמעותה הצרה ביותר, מדובר לכל היותר בפרט לוואי שאינו משנה מהותית את התמונה הכוללת ולכן אינו שולל את הגנת אמת הפרסום.
זהו יישום חשוב של העיקרון שלפיו הגנת אמת הפרסום אינה דורשת זהות מתמטית בין כל מילה בפרסום לבין כל פרט שהוכח בבית המשפט. השאלה היא אם ליבת הפרסום נכונה ואם הפער שנותר משנה את הרושם המהותי. בהקשר דומה אפשר לקרוא גם על פסק הדין שבו נדחתה תביעת לשון הרע מכוח הגנת אמת הפרסום בפרשת רוטמן נ' פלג.
גם תום הלב והעניין הציבורי הכריעו
בית המשפט קבע כי לפרסום היה עניין ציבורי ברור. עיסא עמד בראש גוף ציבורי בכפר קאסם וקיים פעילות מול גורמי שלטון, ולכן שאלת מעורבותו באירוע מסוג זה הייתה רלוונטית לשיח הציבורי. השופטת גם קיבלה את גרסת אטינגר כי פעל כעיתונאי ותחקירן, בדק מקורות שונים ופעל מתוך מטרה לחשוף מידע שלשיטתו היה בעל חשיבות ציבורית.
בנוסף להגנת אמת הפרסום, נקבע כי אטינגר נהנה גם מהגנת תום הלב, הן מכוח החובה המוסרית והחברתית של עיתונאי ותחקירן לפרסם מידע בעל עניין ציבורי והן כהבעת דעה על התנהגותו של אדם הממלא תפקיד ציבורי.
פסק הדין משתלב במתח הקבוע בדיני לשון הרע בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. כאשר הפרסום נוגע לאדם הפועל בזירה הציבורית ולנושא שיש בו עניין לציבור, משקלו של חופש הביטוי גדל – אך הוא אינו מבטל את ההגנה על השם הטוב. על האיזון הזה הרחבנו גם במאמר חופש הביטוי מול הזכות לשם הטוב.
התוצאה: התביעה נגד אטינגר נדחתה. עיסא חויב לשלם לאטינגר שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בתוך 30 ימים. בפסק הדין צוין כי זכות הערעור לבית המשפט המחוזי מרכז עומדת למשך 60 ימים ממועד המצאת פסק הדין.
