הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
54653-02-14 | בית משפט השלום בתל אביב-יפו | 2021-09-01
צד תובע: אגודת העיתונאים בתל אביב (ע"ר), יוסף (יוסי) בר מוחא | צד נתבע: רשות השידור (ההליך עוכב, 11.8.2014), יהונתן (יוני) בן-מנחם, משה נסטלבאום, אלון מזר, ענת שרן (התביעה נדחתה, 14.10.2015), אדי אהרונוף, זליג רבינוביץ, ניסים מוסק
ייצוג תובעים: עו״ד גדעון פישר, עו״ד אילן בומבך | ייצוג נתבעים: עו״ד נחמן כהן-צדק, עו״ד יוסי מרקוביץ
תביעת לשון הרע זו עסקה בכתבת תחקיר טלוויזיונית על תובע 1 ועל מנהלה. הכתבה שודרה בינואר 2014, שודרה שוב למחרת ונשארה זמינה באינטרנט במשך תקופה ממושכת. בית המשפט קבע כי הפרסום כלל לשון הרע, אך תחם במפורש את משמעות ההכרעה: הוא לא קבע אם התמונה שהוצגה בכתבה שיקפה את המציאות, ולא הכריע במחלוקות הרחבות שעמדו ברקע.
ההבחנה חשובה: קביעה שפרסום פוגע בשם הטוב אינה כשלעצמה הכרעה שהטענות שבו שקריות. בפסק הדין נדונו בנפרד השאלה אם הדברים היו לשון הרע, השאלה מי אחראי לפרסומם והשאלה אם עומדת למפרסמים הגנה לפי חוק איסור לשון הרע.
עניין ציבורי אינו פוטר מבדיקה ומהצגת תמונה הוגנת
בית המשפט קבע כי הדברים שפורסמו על שני התובעים, ובייחוד על מנהל תובע 1, עלולים לפגוע בשם הטוב ובעיסוק הציבורי. העובדה שמדובר באנשים ובגוף העוסקים בעניינים ציבוריים לא שינתה את השלב שבו נקבע אם מדובר בלשון הרע. לפי ההבחנה שהציג בית המשפט, למעמד הציבורי עשויה להיות משמעות בעת בחינת ההגנות ואיזון הערכים, אך לא בעת סיווג הביטוי עצמו.
ההגנה המרכזית שנדונה הייתה הגנת העיתונאות האחראית. בית המשפט הסביר כי היא כוללת שני מרכיבים: עניין ציבורי משמעותי המצדיק את הפרסום, והתנהלות בתום לב משפטי, הנבחנת לפי אמות מידה של עבודה עיתונאית אחראית. הכתבה עסקה בנושא ציבורי, ובית המשפט הכיר בכך שהנושא הצדיק דיווח. עם זאת, עניין ציבורי לבדו לא הספיק כדי להקנות הגנה.
ביישום למקרה, בית המשפט מצא שהכתבה הציגה תמונה חד-צדדית והתמקדה בהיבטים השליליים של פעילות תובע 1 ושל מנהלה, אף שהסוגיה הייתה מורכבת יותר. בין היתר, לא הוצגו בה במידה מספקת מידע והקשרים שהיו עשויים לסייע לצופים להבין את פעילות תובע 1 ואת המחלוקות סביבה. בית המשפט ציין גם כי בסכסוך שכירות שהופיע בכתבה, ההליך הקודם הסתיים לטובת תובע 1, אך ההקשר והפרטים הרלוונטיים של ההכרעה לא הובאו לצופים באופן מספק.
גם אופן הצגת התגובה עורר קושי. אמנם נעשו פניות לקבלת תגובה, אך בית המשפט מצא שהפניות נוסחו באופן כללי, ושהתגובה שנמסרה לא הוצגה באופן שאפשר לצופים להכיר את עיקרי גרסת התובעים. קטעים מהראיון עם מנהל תובע 1 נערכו והוצגו בלי ההקשר המלא, באופן שהבליט את התנהגותו אך לא הביא את מלוא הרקע לתגובתו. בית המשפט התייחס גם למידע ולאסמכתאות שלא הוצגו בפרסום, אף שהיה להם קשר לטענות מרכזיות בו.
הגנת אמת הפרסום לא הוכחה, אך לא נקבע שהכתבה הייתה שקרית
הנתבעים טענו גם כי הפרסום היה אמת וכי היה בו עניין ציבורי. בית המשפט דחה את ההגנה משום שהראיות שהובאו בהליך לא הספיקו להוכיח את התמונה העובדתית הרחבה שהכתבה הציגה. מרבית המרואיינים שעל דבריהם נשענה הכתבה לא העידו בבית המשפט, ולא הוצגו מסמכים ונתונים שנדרשו לבירור טענות בנושאים כגון פעילות תובע 1, שכר המנהל, הליכי הבחירה וניהול נכסיה.
המשמעות אינה שבית המשפט קבע שהטענות שקריות. הוא הדגיש שלא הכריע בשאלה זו: הנתבעים לא הוכיחו את הגנת האמת באמצעות הראיות שהובאו בהליך. פסק הדין מבחין אפוא בין מידע שהעיתונאי עשוי לסבור שהוא נכון לבין אמת שהוכחה בכלים ובכללי הראיות של בית המשפט.
האחריות נקבעה לפי המעורבות והיכולת להשפיע על הפרסום
בית המשפט קיבל את התביעה נגד נתבעים 2, 4, 6 ו-8. בין המעורבים שנמצאו אחראים היו יוצר הכתבה, עורך המשנה שטיפל בה, מנהל בפועל של חטיבת החדשות והמנהל הכללי והעורך הראשי של גוף השידור. בית המשפט בחן את תפקידו ואת מעורבותו של כל אחד, ובכלל זה את היכולת לבחון את הכתבה או למנוע את שידורה. הוא מצא שההגנות לא עמדו למעורבים אלה.
לעומת זאת, התביעה נגד נתבעים 3 ו-7 נדחתה. ביחס לאחד מהם נקבע שלא הוכחה מעורבות בהכנת הכתבה או בשידורה, והעברת חומר לייעוץ המשפטי בלבד לא הספיקה לביסוס אחריות. ביחס לאחר, בית המשפט קבע שלא הוכח שהיה חלק משרשרת הפרסום. ההליך נגד גוף השידור עוכב, והתביעה נגד נתבעת נוספת נדחתה קודם לכן.
הפיצוי והוצאות המשפט
התובעים תבעו מיליון ש״ח, אך בית המשפט לא מצא הצדקה לסכום זה. הוא שקל, בין היתר, את חומרת הפרסום, שידוריו החוזרים, זמינותו באינטרנט והפגיעה בשני התובעים. מנגד, לא הוכחה כוונה משפטית לפגוע, ולכן הפיצוי נפסק במסלול של פיצוי ללא הוכחת נזק, ללא ההגדלה הקבועה למקרה שבו הוכחה כוונה כזו.
לכל אחד מהתובעים נפסקו 62,000 ש״ח. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד פסק הדין, נקבע הסכום על 68,100 ש״ח לכל תובע. ארבעת הנתבעים חויבו בתשלום יחד ולחוד. נוסף על הפיצוי, נפסקו לתובעים 8,470 ש״ח הוצאות משפט ו-43,800 ש״ח שכר טרחת עורכי דין, כולל מע״מ. אלה סכומים נפרדים מפיצוי לשון הרע.
בית המשפט לא הורה לפרסם תיקון. הוא נימק זאת בזמן שחלף, בכך שפלטפורמת השידור המקורית כבר לא פעלה ובנגישות פסק הדין לציבור. פסק הדין אינו קובע אם הכתבה הוסרה בפועל מכל אתר או אם נעשתה פעולה אחרת בעקבותיו. התובעים חויבו גם בהוצאות ובשכר טרחה לטובת כל אחד משני הנתבעים שהתביעה נגדם נדחתה.
המסקנה מפסק הדין
במקרה זה, הכרה בנושא ציבורי המצדיק תחקיר לא הספיקה להגנת המפרסמים: בית המשפט מצא ליקויים בהצגת ההקשר, באיזון ובמתן הבמה לתגובה, לצד כישלון להוכיח את אמת הפרסום בהליך. האחריות נקבעה רק כלפי מי שמעורבותם בפרסום הוכחה; ההכרעה אינה קביעה שהטענות שבכתבה היו שקריות, וכל מקרה אחר תלוי בנסיבותיו ובראיות שיוצגו.
לקריאת פסק הדין המלא – 54653-02-14
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
