הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
14590-03-22 | בית משפט השלום באילת | השופטת ליאורה אדלשטיין | 2024-03-03
צד תובע: ריטה אליאנוב | צד נתבע: סרגיי יונס
ייצוג ריטה אליאנוב: עו״ד זאב מוסקוביץ | ייצוג סרגיי יונס: עו״ד דן סודאי
תביעת לשון הרע שהוגשה בעקבות מכתב קוראת שפורסם בעיתון מקומי בשפה הרוסית ובמהדורה האלקטרונית שלו נדחתה במלואה. בית משפט השלום באילת בחן מי אמר את הדברים שעליהם נסמכה התביעה, מה היה תוכן דברי המערכת, האם קורא סביר יכול היה להבין שהמכתב מתייחס לתובעת, וגם אם הביטויים היו מבזים או פוגעניים בהקשרם. מסקנתו הייתה שלא הוכחה עילת תביעה נגד המו״ל.
תרגומים שונים שינו את השאלה מי אמר מה
התובעת טענה שהפרסום כלל אמירות פוגעניות שנכתבו בידי הנתבע, ושמטרתן הייתה לפגוע בשמה הטוב ובעסק שלה. היא ביקשה פיצוי בסך 73,375 ש״ח וכן פרסום התנצלות. מנגד, הנתבע טען שמדובר במכתב של קוראת, שפורסם ככתבו, וכי הדברים החריפים שעליהם הצביעה התובעת הופיעו במכתב עצמו ולא נוספו על ידו.
בית המשפט עיין בתרגומים השונים של המכתב, ובהם תרגום שנערך מטעם בית המשפט, ומצא הבדלים מהותיים בין התרגום החופשי שעליו הסתמכה התובעת לבין התרגום שנבחן בהליך. לפי פסק הדין, ההבדלים השפיעו על ייחוס הדברים: האמירות שעליהן בוססה התביעה, לרבות הביטוי שבמוקד המחלוקת, נאמרו בידי כותבת המכתב ולא בידי הנתבע. גם ההקשר שסביבן הצביע על כך שהן חלק מתיאור הכותבת, ולא מדברי המערכת.
בית המשפט קבע שהטקסט שכתב הנתבע עצמו עסק בפנייה למרפאה לקבלת תגובה לפני הפרסום, בהודעה שטרם התקבלה תגובה, ובהצעה לפרסם תגובה אם תימסר. הוא לא מצא בדברים אלה לשון הרע. לפי פסק הדין, התובעת קיבלה הזדמנות להגיב לפני הפרסום, והנתבע הודיע שתגובתה תוכל להתפרסם.
לא הוכח שהקורא הסביר היה מזהה את התובעת
גם אם פרסום אינו מציין את הנפגע בשמו, אפשר לבחון אם קורא סביר יכול לזהותו מתוך הפרסום או מתוך נסיבות חיצוניות. במקרה הזה, בית המשפט מצא שלא היו במכתב פרטים מזהים מספיקים. התובעת טענה שהנסיבות הצביעו על המרפאה שלה, ובית המשפט בחן גם את הטענה שלפיה מדובר בעסק ייחודי בעיר. הוא ציין שהמכתב התייחס למרפאה חדשה, אך חלף פרק זמן של חודשים בין פתיחת המרפאה לפרסום, והעיתון שבו פורסם המכתב לא היה העיתון שבו התובעת פרסמה את העסק שלה. בנסיבות אלה, האפשרות שהקורא הסביר יקשר את המכתב דווקא לתובעת נחלשה.
בית המשפט בחן גם עדויות שהובאו כדי להראות כי ניתן היה לזהות את התובעת. אחת העדויות נשענה על התרשמות אישית של עד שהיה מעורב בפרסום העסק בעיתון מתחרה. עד אחר לא ידע בוודאות שמדובר במרפאה של התובעת ואף בירר זאת עמה. בית המשפט מצא בעדותו אי התאמות בין התצהיר לעדות, והסיק שאם גם אדם שהכיר את התובעת לא זיהה את המרפאה בוודאות, קשה לקבוע שהקורא הסביר היה עושה זאת. בנפרד, בית המשפט הביע ספק אם ביטויי הכותבת היו מבזים או פוגעניים. הוא בחן אותם בהקשרם, לרבות כותרת בעלת אופי אזהרתי, היעדר פרטים על המרפאה, התובעת או הרופא, ואופי הביקורת שהתמקד באכזבת הכותבת מחוויית הביקור ולא במקצועיות או בהגינות הרופא.
המכתב לא הוכח כשקרי, אך הגנת האמת לא הוכרעה
בית המשפט התייחס גם לטענות בדבר אמיתות הפרטים במכתב. בתחילה נטען באופן כללי שהמכתב שקרי, ובהמשך פירטה התובעת מספר אמירות שלטענתה לא היו נכונות, כאשר מספר הטענות השתנה במהלך הדיון. בית המשפט קבע שלהיעדר פירוט מדויק של הדברים שבמחלוקת יש משמעות, משום שלא ניתן להסתפק בטענה כללית שהפרסום כולו שקרי.
הגנת אמת בפרסום לא הוכרעה לגופה. בית המשפט ציין שהשיחה בין הכותבת לתובעת לא תועדה באופן חיצוני, ולכן לא ניתן לקבוע שתוכנה הוכח או הופרך. עם זאת, הנתבע לא חויב להוכיח את אמיתות הפרסום, בין היתר משום שהתובעת לא הגיבה לפנייה שקדמה לפרסום ולא פירטה במידה מספקת את הטענות העובדתיות שבמחלוקת בהליך.
הגנת תום הלב התקבלה; התביעה נדחתה
בית המשפט מצא שהנתבע נקט צעדים סבירים לפני הפרסום: הוא פנה לתובעת כחודש לפני פרסום המכתב, ביקש את תגובתה והודיע כי ניתן יהיה לפרסמה. התובעת אישרה שהפנייה הגיעה אליה, אך בחרה שלא להשיב. בית המשפט סבר שהייתה לה אפשרות למסור תגובה או להודיע שהפרטים שגויים, ושנסיבות אלה תמכו בקבלת הגנת תום הלב.
לפי פסק הדין, לאחר שהתובעת פנתה לנתבע בעקבות הפרסום, הפרסום הוסר מהמהדורה האלקטרונית בתוך יומיים. זו הייתה הסרה שבוצעה בפועל, ולא סעד שבית המשפט הורה עליו. בית המשפט גם ציין שלא הוצגה תשתית לנזק שנגרם לעסק, והעיר כי התגובות החיוביות שצורפו הצביעו על כך שלקוחות המשיכו להגיע אליו. הערה זו נכללה מעבר לנדרש להכרעה.
התביעה נדחתה במלואה. לא נפסקו פיצויים בגין לשון הרע, ולא הורה בית המשפט לפרסם התנצלות. התובעת חויבה לשלם לנתבע 664 ש״ח הוצאות משפט ועוד 8,000 ש״ח שכר טרחה, ובסך הכול 8,664 ש״ח. לאחר קיזוז 500 ש״ח שנפסקו קודם לכן לטובתה, היתרה לתשלום לפי פסק הדין עמדה על 8,164 ש״ח, בתוך 30 יום.
המסקנה מפסק הדין
במקרה זה, התביעה נדחתה לאחר שבית המשפט קבע שהאמירות שביסודה נכתבו בידי כותבת המכתב, שדברי המערכת לא היו לשון הרע ושזהות התובעת לא הייתה ניתנת לזיהוי לקורא הסביר. בית המשפט גם הביע ספק אם ביטויי הכותבת היו מבזים או פוגעניים, בהתחשב בהקשרם ובפרטים שנכללו במכתב. הגנת תום הלב התקבלה; שאלת אמיתות הפרטים לא הוכרעה. תוצאה זו תלויה בנסיבות ובתשתית שהוצגה בתיק.
לקריאת פסק הדין המלא – 14590-03-22
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
