הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
18457-03-19 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | השופט רונן אילן | 2022-07-24
התובעים: אורלי וילנאי, גיא מרוז | הנתבעת: נחמה דראב ברקוביץ
ייצוג הנתבעת: עו"ד יוסי נקר
בית משפט השלום בתל אביב–יפו דן בתביעת לשון הרע שעסקה בשתי רשומות שפרסמה הנתבעת על התובעים, על רקע מעורבותם כמשפחת אומנה והליכים משפטיים שנגעו לאומנה. התובעים ביקשו פיצוי וכן התנצלות. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה: הוא קבע כי שני חלקים מסוימים ברשומות היו לשון הרע, אך דחה את הטענה ביחס ליתר הביקורת.
ההכרעה התמקדה בשתי הרשומות שנתבעו
בית המשפט הבהיר כי ההכרעה מוגבלת לשתי הרשומות שנכללו בכתב התביעה. התייחסויות לפרסומים נוספים שהועלו בהמשך ההליך לא הרחיבו את המחלוקת, משום שלא נכללו בכתבי הטענות ולא התבקש תיקון שלהם.
נקודת המוצא הייתה מבחן הקורא הסביר, לצד האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. בית המשפט ציין כי התובעים הם אנשי תקשורת, וכי הם עצמם חשפו לציבור פרטים על האומנה. אלה נסיבות שמגדילות את משקלו של חופש הביטוי ומאפשרות ביקורת על התנהלותם בנושא, גם כשהביקורת חריפה או שגויה. עם זאת, העניין הציבורי אינו מצדיק כל אמירה אישית.
ההבדל בין ביקורת על האומנה לבין התקפה אישית
ברשומה הראשונה נכללו אמירות על עמדת התובעים ביחס להמשך האומנה ועל ההליך המשפטי מול עורך הדין שייצג את האם הביולוגית. בית המשפט לא מצא בחלקים אלה לשון הרע. הוא סבר שהביקורת קשורה לדיון הציבורי באומנה, בין היתר בהתחשב בדברים שהתובעים עצמם פרסמו בנושא.
לעומת זאת, בית המשפט קבע כי אותה רשומה כללה האשמה אישית הנוגעת לקשר של התובעים עם ילדיהם הביולוגיים, ונועדה להציגם כהורים בעלי פגם מוסרי. לפי ההכרעה, לאמירה זו לא היה קשר ענייני לביקורת על האומנה או לדיווח על ההליך המשפטי, והיא הייתה מבזה. לכן חלק זה נמצא לשון הרע.
גם ברשומה השנייה הופרדו חלקי הפרסום. ביקורת על מעמד התובעים בהליך המשפטי לא נמצאה לשון הרע. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי הצגתם כמי שמתעלמים לחלוטין מחובת הציות לחוק, בניסוח גס, היא האשמה חמורה ולא ביקורת עניינית על הליכי האומנה. גם חלק זה נמצא לשון הרע.
מדוע ההגנות נדחו — אך לא נפסק פיצוי כפול
הגנת אמת בפרסום נדחתה ביחס לחלקים שנקבעו כלשון הרע. לגבי ההאשמה הנוגעת לילדיהם הביולוגיים, הנתבעת לא הציגה ראיות או בסיס ממשי, ובית המשפט לא מצא עניין ציבורי ביחסים המשפחתיים האישיים. האמירה על היחס לחוק נתפסה כהבעת דעה כללית שאינה ניתנת לבחינה כעובדה, וגם לא הובאו ראיות לביסוסה. אין בכך קביעה שכל הביקורת בשתי הרשומות הייתה שקרית: חלקים אחרים נדחו משום שלא נמצאו לשון הרע מלכתחילה.
גם הגנת תום הלב לא התקבלה לגבי שני החלקים הפוגעניים. בית המשפט הדגיש שלא הוצג בסיס מספק להאשמה הנוגעת לילדים, ולא הוצגה בדיקה שנערכה לפני פרסומה. ביחס לאמירה על החוק, נקבע שהניסוח הגס הפך אותה מהבעת ביקורת עניינית להשתלחות אישית. בית המשפט לא מצא גם שהתקיימה אחת מנסיבות החוק שיכלו לבסס את ההגנה ביחס לאותם חלקים.
עם זאת, דחיית ההגנות לא הביאה למסקנה שהוכחה כוונה לפגוע. בית המשפט קבע שהראיות אינן מבססות את הרף הנדרש לפיצוי כפול. הוא הבחין בין שני החלקים הפוגעניים לבין עיקר הרשומות, שעסק בביקורת על האומנה, ולכן לא קיבל את הטענה לפיצוי מוגדל.
הפיצוי והסעד הנוסף
התובעים ביקשו 150,000 ש״ח. בית המשפט פסק פיצוי כולל של 25,000 ש״ח בגין שתי הרשומות, ללא צורך בהוכחת נזק. בקביעת הסכום נשקלו, בין היתר, חומרת ההשתלחות האישית, העובדה שהאחריות נגעה לשני חלקים בלבד, וכן העובדה שהנתבעת לא התנצלה ולא חזרה בה מהדברים. מנגד, נשקלו מעמדם הציבורי של התובעים והמרחב לביקורת על נושא שבו היו מעורבים וחשפו את עניינם לציבור.
בית המשפט לא הורה על תיקון או הכחשה של הפרסומים, משום שחלף זמן רב ולא מצא בכך תועלת. ההתנצלות שהתבקשה לא נפסקה. נוסף על הפיצוי, חויבה הנתבעת לשלם 15,000 ש״ח עבור הוצאות התובעים, אגרת בית המשפט ושכר טרחת עורך דין; פסק הדין לא חילק את הסכום לרכיבים נפרדים.
המשמעות המעשית של ההכרעה
פסק הדין ממחיש את ההבחנה בין ביקורת, גם חריפה, על עניין ציבורי לבין אמירה אישית שאין לה בסיס או קשר ממשי לאותו עניין. במקרה הזה, ביקורת על התנהלות האומנה לא הוכרה כשלעצמה כלשון הרע, ואילו שני חלקים אישיים ומבזים חצו את הגבול. ההכרעה תלויה בנסיבות ובתוכן של כל פרסום, ואינה קובעת כלל שלפיו ביקורת על משפחות אומנה היא אסורה.
לקריאת פסק הדין המלא – 18457-03-19
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
