הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
150-11-18 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | עדי הדר | 2021-03-18
צד תובע: מגדל דרויאנוב בע"מ | צד נתבע: יוסף אלעזר שלומי, אשר שלומי, אליהו פלח, טרנדית מסעדות בע"מ, דוד בנימין כהן, אל גאוצ'ו בע"מ
ייצוג תובעים: עו״ד שירלי פרזאן | ייצוג נתבעים: עו״ד אבישי חלפון
פסק הדין עסק בשתי מחלוקות שנקשרו לשכירות של נכס שבו פעלה מסעדה: תביעה לתשלום חיובים מסחריים, ומולה תביעה שכנגד בגין הודעת דואר אלקטרוני פנימית. בית המשפט קיבל חלק מהתביעה הכספית וקיבל גם את התביעה שכנגד, אך קבע פיצוי מתון יחסית בגין הפרסום.
המחלוקת על השכירות
המשכירה טענה כי נצברו חובות שכירות ותשלומים נלווים, וכי ניתן לחייב גם את הערבים להסכם קודם. מנגד נטען כי החברה שהפעילה את המסעדה היא ששכרה את הנכס, וכי יש להפחית מהחיוב את עלותם של תיקונים שבוצעו במקום.
בית המשפט קבע כי הסכם השכירות המקורי הסתיים בפברואר 2012, וכי לא הוכח שהוא הוארך לאחר מכן. בין היתר, המשכירה לא הציגה עד מטעם הבעלים הקודמים שיתמוך בגרסתה להמשך ההסכם. בית המשפט גם נתן משקל לכך שהחברה שהפעילה את המסעדה היא ששילמה את דמי השכירות לאורך התקופה הרלוונטית, ושהמשכירה לא דאגה להסכם חדש ולבטוחות במשך שנים. בהתאם, נדחתה התביעה נגד הערבים והנתבעים הנוספים בעילות שנגעו לחובות של השוכרת המקורית.
עם זאת, החברה שהפעילה את המסעדה חויבה בתשלומים שנצברו עד לפינוי. בית המשפט לא קיבל את הטענה שסוכם להפחית את דמי השכירות, אך אישר קיזוז חלקי של 20,000 ש״ח בגין תיקונים. לאחר שקלול דמי השכירות, דמי הניהול והקיזוז, נקבע חיוב של 321,500 ש״ח. זהו חיוב חוזי, ולא פיצוי בגין לשון הרע.
מדוע ההודעה נחשבה לפרסום
התביעה שכנגד עסקה בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה במסגרת התכתבות פנימית בין עובדת המשכירה לעורכי הדין שלה, כחלק מהעברת הנחיה לפעול משפטית נגד שני התובעים שכנגד. בהודעה נכלל ביטוי מבזה ביחס אליהם. לפי קביעת בית המשפט, ההודעה הגיעה לתובעים שכנגד בטעות.
בית המשפט קבע כי הביטוי, בהקשר של מחלוקת עסקית וביחס לבעלי תפקידים, עלול לבזות ולהשפיל לפי מבחן האדם הסביר. עוד נקבע כי ההודעה נשלחה למספר נמענים, ולכן התקיים יסוד הפרסום. העובדה שמדובר בהתכתבות פנימית ומצומצמת לא שללה את עצם הפרסום, והגעת ההודעה לנפגעים בטעות לא שימשה הגנה מפני אחריות.
האחריות הוטלה על המשכירה כמעסיקה. בית המשפט קבע שהעובדת כתבה את ההודעה תוך כדי ביצוע תפקידיה, במסגרת הטיפול בענייני הנכס והעברת ההנחיה לעורכי הדין. ההגנות של אמת הפרסום, תום לב וזוטי דברים נדחו. בין היתר נקבע שמחלוקת עסקית אינה מצדיקה שימוש בביטוי משפיל, ושעצם ההכנות להליך משפטי אינו פוטר מאחריות כאשר ההודעה נמסרה לנפגעים.
הפיצוי והאיזון בין נסיבות המקרה
התובעים שכנגד ביקשו פיצוי כולל של 200,000 ש״ח. בית המשפט פסק לכל אחד מהם 3,500 ש״ח, ובסך הכול 7,000 ש״ח, ללא צורך בהוכחת נזק. בקביעת הסכום נשקלו העובדה שההתבטאות הייתה חד-פעמית, שההתכתבות הופצה בקרב מספר מצומצם של נמענים, ושהיא הגיעה לתובעים שכנגד בטעות. כן נקבע שהביטוי היה מבזה, אך חומרתו נמוכה ביחס לביטויים פוגעניים אחרים.
בית המשפט ציין גם שהמשכירה לא התנצלה והגנה על האמירה במסגרת ההליך. עם זאת, התוצאה הכספית נותרה מוגבלת, בין היתר בהתחשב בהיקף המצומצם של הפרסום ובאופיו החד-פעמי. לא נפסקו הוצאות או החזר אגרה בגין התביעה שכנגד, לנוכח הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק.
הוצאות נוספות ומה חשוב להבחין
בנפרד מהפיצוי בגין לשון הרע, נפסקו הוצאות ושכר טרחה במסגרת התביעה העיקרית: המשכירה חויבה לשלם לשני התובעים שכנגד יחד 10,000 ש״ח, וכן 15,000 ש״ח לכל אחד משני נתבעים נוספים. מנגד, החברה שהפעילה את המסעדה חויבה לשלם למשכירה 20,000 ש״ח והחזר של מחצית האגרה ששולמה. אלה חיובי הוצאות ושכר טרחה, ולא פיצויי לשון הרע. החיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין אינם מלמדים אם שולמו בפועל.
לקריאת פסק הדין המלא – 150-11-18
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
