תביעת לשון הרע על תגובה בעיתון נדחתה: ההבחנה בין ביקורת, דיווח והגנות החוק

פסק הדין עוסק בתגובה בעיתון שנמסרה בשם לקוח לאחר כתבה ביקורתית. בית המשפט בחן בנפרד אילו אמירות עשויות להיות לשון הרע, את ההגנות הנוגעות לדיווח על הליכים משפטיים ואת ההגנות של אמת בפרסום ותום לב.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית משפט השלום דחה תביעת לשון הרע בסך 120,000 ש״ח על תגובה שפורסמה לצד כתבה בעיתון. חלק מהאמירות לא נחשבו לשון הרע; אחרות עשויות היו לפגוע בשם הטוב, אך נמצאו מוגנות בנסיבות המקרה. טענת האלימות לא הוכחה כעובדה, אך ההתבטאות הוגנה כהבעת דעה בתום לב. כל צד נשא בהוצאותיו.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

16836-02-20 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | אפרת בוסני | 2022-01-12

צד תובע: אליעזר פישר, עו"ד, דוד עזרן | צד נתבע: ליאור כספי, עו"ד, דרור אטרי

ייצוג: עו״ד ליאורה חביליו | ייצוג תובעים: עו״ד אלי פישר | ייצוג נתבעים: עו״ד רון לוינטל, עו״ד איילת מרגלית

תגובה שפורסמה בעיתון לצד כתבה ביקורתית על אחד הנתבעים הובילה לתביעת לשון הרע בסך 120,000 ש״ח, 60,000 ש״ח לכל אחד מהתובעים. בית משפט השלום בתל אביב–יפו דחה את התביעה. פסק הדין ממחיש מדוע בחינת פרסום אינה מסתיימת בשאלה אם אמירה עלולה לפגוע בשם הטוב: יש לבחון גם את ההקשר, את הקשר לפרסום בהליך משפטי ואת ההגנות הקבועות בחוק.

תגובה לסכסוך מתמשך ולהאשמות שפורסמו בעיתון

ברקע הדברים עמד סכסוך כספי ממושך בין אחד התובעים לבין אחד הנתבעים, שהוביל להליכים משפטיים שונים, לרבות הליכים הנוגעים לחובות, לפינוי ולצווים למניעת הטרדה מאיימת. אחד התובעים, עורך דין, ייצג את התובע האחר בחלק ניכר מההליכים. בהמשך התנהלו גם הליכי חדלות פירעון של הנתבע.

בינואר 2020 פורסמה בעיתון כתבה נרחבת שכללה טענות קשות כלפי הנתבע. לצדה פורסמה תגובה שמסר עורך הדין של הנתבע בשמו. התגובה ייחסה לתובעים הצגה לא שלמה או לא מדויקת של הדברים, וכן תיארה תלונות, צווים והליכים הנוגעים להתנהלותם כלפי הנתבע ומשפחתו. עוד נכללה בה טענה להתנהגות אלימה.

התובעים טענו שהאמירות אינן נכונות ופוגעות בשמם, ובפרט במוניטין המקצועי של התובע שהוא עורך דין. הנתבעים טענו, בין היתר, שהתגובה נועדה להשיב לכתבה, ושפרסומים הקשורים להליכים משפטיים או מוגנים מכוח אמת בפרסום ותום לב.

לא כל אמירה ביקורתית היא לשון הרע

בית המשפט החיל את המבחן האובייקטיבי: כיצד קורא סביר יבין את הפרסום כולו, בהתחשב בהקשר ובנסיבות, ולא תוך בידוד משפט מסוים. על רקע הכתבה, שהציגה טענות חריפות נגד הנתבע, נקבע כי האמירות שלפיהן התובעים הציגו מידע חלקי או לא נכון מתייחסות בעיקר לטענות שהעלו בהליכים, ולא לתכונותיהם האישיות. בהקשר המסוים הזה, קבע בית המשפט, הן אינן מגיעות לרף של לשון הרע.

לעומת זאת, הצגת התובעים כמי שהטרידו את הנתבע ומשפחתו, וכן אזכור תלונות וצווים שננקטו בעניינם, עשויים בעיני קורא סביר להשפיל או לפגוע בהם, ולכן יכולים להיחשב לשון הרע. גם הטענה להתנהגות אלימה עשויה לפגוע בשם הטוב. מכאן נדרשה בחינה נפרדת של ההגנות, ולא קביעה גורפת שכל התגובה הייתה אמת או שכל האמירות היו מוגנות מאותו טעם.

דיווח על הליכים משפטיים והגנת אמת בפרסום

בית המשפט דחה את הטענה לחסינות מוחלטת לגבי דברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי. אף שהתגובה עסקה בטענות שהועלו בהליך, היא פורסמה בעיתון לציבור הרחב ולא הופנתה לבית המשפט או לצד להליך. משום כך, התנאי הנוגע לנמען הפרסום לא התקיים.

עם זאת, בית המשפט קיבל את ההגנה הנוגעת לדיווח נכון והוגן על הליכים משפטיים. בתגובה תוארו הליכים, תלונות וצווים שהיו חלק מהסכסוך בין הצדדים. העובדה שלא נכללו כל הפרטים, כך נקבע, לא הפכה את התיאור לבלתי הוגן ולא שינתה באופן מהותי את הרושם הכולל. בית המשפט ציין כי ראוי היה להבהיר שצו מסוים נגד התובע שהוא עורך דין ניתן במעמד צד אחד, ולהזכיר גם צו שניתן לבקשתו נגד הנתבע. למרות ההסתייגות, המחדלים האלה לא שללו את ההגנות במקרה הנדון.

בית המשפט בחן גם את הגנת אמת בפרסום ואת העניין הציבורי, בין היתר על רקע תפקידו הציבורי של הנתבע והכתבה שקדמה לתגובה. הוא מצא בסיס עובדתי למרכיבים מסוימים בתיאור ההליכים וההתנהלות, וקבע שההשמטות לא שינו את המשמעות הכללית. הקביעה לא הייתה שכל פרט בתגובה הוכח, או שכל טענה שהועלתה בה הייתה אמת.

טענת האלימות לא הוכחה, אך הוגנה כהבעת דעה

בית המשפט לא מצא תשתית ראייתית מספקת לקביעה שהתובעים פעלו באלימות. תיאורו של הנתבע נשען בעיקר על עדותו, שלא נתמכה בעדים נוספים, ובהם בת זוגו שהייתה קשורה לחלק מהטענות. בית המשפט ציין גם קושי להסתמך על עדותו בנקודות מסוימות. לפיכך, אין לקרוא את פסק הדין כאילו נקבע שהתובעים אכן נהגו באלימות.

לצד זאת, בית המשפט סיווג את ההתבטאות בהקשרה כהבעת דעה על התנהלות התובעים, ולא כקביעה עובדתית מוכחת. בהתחשב בכך שהתגובה נועדה להשיב לכתבה קשה ולפרוש בפני קוראי העיתון את גרסת הנתבע, נקבע כי היא חוסה תחת הגנת תום הלב ולא חרגה מהסביר בנסיבות העניין.

אחריות עורך הדין והוצאות

התביעה נגד הנתבע ששימש עורך דין נדחתה גם מטעם אישי: בית המשפט קבע כי הוא מסר את התגובה בשם לקוחו, על בסיס מידע שקיבל ממנו, וכי לא נטען שחרג מהנתונים שנמסרו לו או מהתפקיד שקיבל על עצמו. לכן לא נמצא מקום להטיל עליו אחריות אישית בנסיבות המקרה.

בסופו של דבר נדחתה התביעה כולה ולא נפסק פיצוי. בית המשפט העיר על התנהלות בלתי ראויה של עורכי הדין במהלך ההליך, אך החליט שלא לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים. נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו.

מה ניתן ללמוד מפסק הדין

ההכרעה תלויה בהקשר: אמירות על מידע חלקי לא נחשבו כאן לשון הרע, בעוד שאמירות אחרות היו עשויות לעבור את הרף, אך נמצאו מוגנות מכוח נסיבות הפרסום והקשרן להליכים משפטיים. גם כאשר טענה עובדתית לא הוכחה, ייתכן שההתבטאות תיבחן כהבעת דעה; אין בכך להפוך את הטענה לעובדה שנקבעה. המסקנות בפסק הדין תלויות בנסיבות ובתשתית הראייתית של אותו מקרה, ואינן קובעות מראש את התוצאה בתביעות אחרות.

לקריאת פסק הדין המלא – 16836-02-20

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: התביעה נדחתה משום שחלק מהאמירות לא היו לשון הרע, ואמירות אחרות שעשויות היו לפגוע בשם הטוב נמצאו מוגנות לפי נסיבות הפרסום וההגנות שבחוק. טענת האלימות לא הוכחה כעובדה. כל צד נשא בהוצאותיו.

שאלות נפוצות

התובעים ביקשו 120,000 ש״ח בסך הכול, 60,000 ש״ח לכל אחד. התביעה נדחתה ולא נפסק פיצוי.

לא. נקבע כי האמירות על הצגת מידע חלקי או לא נכון אינן לשון הרע בהקשר שנבחן. אמירות אחרות על תלונות, צווים והתנהלות כלפי הנתבע ומשפחתו עשויות להיחשב לשון הרע, אך נמצאו מוגנות.

התגובה פורסמה בעיתון לציבור הרחב, ולא הופנתה לבית המשפט או לצד להליך. לכן לא התקיים התנאי הנוגע לנמען הפרסום.

בית המשפט קבע כי התגובה תיארה הליכים, תלונות וצווים שהיו חלק מהסכסוך. אף שפרטים מסוימים לא הוזכרו, ההשמטות לא שינו באופן מהותי את הרושם הכולל. בית המשפט העיר שהיה ראוי לכלול פרטים נוספים על צו שניתן במעמד צד אחד ועל צו אחר.

לא. בית המשפט קבע שהטענה לא הוכחה בתשתית הראייתית שהוצגה. עם זאת, הוא בחן את ההתבטאות כהבעת דעה וקבע כי בנסיבות המקרה היא מוגנת בתום לב.

בית המשפט קבע כי הוא מסר את התגובה בשם לקוחו, על בסיס מידע שקיבל ממנו, ולא נמצא שחרג מהמידע או מהתפקיד שנמסר לו.

לא נפסקו הוצאות לטובת מי מהצדדים. נקבע שכל צד יישא בהוצאותיו.

נסכם...

התביעה נדחתה. בית המשפט קבע כי אמירות על הצגת מידע חלקי או לא נכון אינן לשון הרע בהקשר שנבחן. אמירות אחרות על תלונות, צווים והתנהלות כלפי הנתבע ומשפחתו עשויות להיות לשון הרע, אך חלקן הוגנו כדיווח נכון והוגן על הליכים משפטיים ובמסגרת הגנות נוספות. התנהגות אלימה לא הוכחה, והאמירה בנושא נבחנה כהבעת דעה מוגנת. לא נפסקו הוצאות לטובת צד כלשהו.