הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
15888-07-15 | בית הדין האזורי לעבודה תל אביב | שגית דרוקר | 2021-06-02
צד תובע: יצחק קופפרמן | צד נתבע: אוויה תקשורת ישראל בע"מ, תומר פרידור
ייצוג תובעים: עו״ד אופיר רונן | ייצוג נתבעים: עו״ד קובי רפאלי
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעה שכללה רכיבי עבודה, ובהם תביעת לשון הרע נגד מנהל. הדיון בעילת לשון הרע התקיים מחדש לאחר שהעניין הוחזר בערעור לבחינה בפני מותב אחר. בית הדין קבע כי תוכן הערכת העובד ומכתב הזימון לשימוע לא עלה כדי לשון הרע, וכי לא הוכחה הפצה מעבר לתפוצה הפנימית המצומצמת. האמירה הנוספת שיוחסה למנהל לא הוכחה.
מה נטען ומה נבחן מחדש?
התובע טען כי הערכת עובד שנכתבה עליו כללה ביקורת פוגענית, דירוג נמוך והערות שפגעו במעמדו המקצועי. עוד טען כי מכתב הזימון לשימוע כלל טענות כוזבות והופץ למנהליו ולמחלקת משאבי האנוש. טענה נוספת הייתה שמנהל אמר לעובדת משאבי אנוש כי התובע הציג עצמו כחולה שלא כדין. אלה היו טענות התובע; בית הדין בחן אם הוכחו ואם עמדו בתנאי העוולה.
בפסק הדין הובהר כי בחינת לשון הרע נעשית לפי משמעות הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית, ולא רק לפי תחושתו של האדם שעליו נכתבו. במסגרת הבחינה נבדק תחילה אם הדברים מהווים לשון הרע, ורק לאחר מכן נבחנות הגנות ושאלת הפיצוי. במקרה הזה בית הדין הכריע כי ההערכה והמכתב לא עברו את הסף הראשון.
הערכה מקצועית, גם כשהיא קשה
בית הדין קבע שהביקורת בהערכת העובד התייחסה לביצועי העבודה ולא לאופיו של התובע. גם הדירוג הנמוך שנתן המנהל נתפס כחלק מהערכת עבודתו של עובד. בית הדין לא התעלם מכך שהקריאה בהערכה פגעה בתובע, אך קבע שפגיעה סובייקטיבית לבדה אינה מוכיחה כי התקיימה לשון הרע במבחן חיצוני.
עוד נדחתה הטענה שעצם העובדה שהמנהל העריך תקופה שקדמה לתחילת עבודתו במקום פוסלת את ההערכה. בית הדין ציין כי מנהלים שונים עשויים להעריך עובד באופן שונה, בין היתר בשל נקודות מבט וציפיות שונות. ההערכה הקודמת, שהייתה חיובית יותר, לא חייבה את המנהל החדש להגיע לאותה מסקנה.
המסמכים נשארו במסגרת פנימית, והאמירה לא הוכחה
בית הדין התייחס להערכת העובד ולמכתב הזימון לשימוע כמסמכים פנימיים שנועדו למספר מצומצם של אנשים. לא הוכח שהם הופצו לקהל רחב יותר מהמקובל או לגורמים שלא היה להם קשר להערכת תפקודו של התובע. לכן, לצד מסקנת בית הדין שתוכן המסמכים אינו לשון הרע, לא הוכחה גם תפוצה רחבה יותר.
באשר לטענה בדבר אמירה על התחזות למחלה, בית הדין קבע שהתובע לא הוכיח שהיא נאמרה. עדת משאבי האנוש, שלטענת התובע הייתה הנמענת, כלל לא נשאלה על כך בחקירתה. בית הדין הוסיף כי אף אילו נאמרו הדברים, ספק אם בנסיבות המתוארות היו מקיימים את יסודות לשון הרע והפרסום. מדובר בהערה מסויגת של בית הדין, ולא בקביעה שהאמירה אכן נאמרה.
משקל הראיות וההכרעה
הכרעת בית הדין נשענה גם על כך שטענות התובע לא נתמכו בעדות חיצונית. בית הדין ציין כי התובע לא הציג עדות שתאמת את טענותיו בעניין לשון הרע, ולא חקר את עדת משאבי האנוש ואת המנהל האחר בסוגיה זו. היעדר התמיכה לא שימש תחליף לבדיקת תוכן הפרסומים, אלא חיזק את המסקנה שהטענות העובדתיות הנוספות לא הוכחו.
התביעה נדחתה ולא נפסק פיצוי בגין לשון הרע. התובע חויב לשלם לכל אחד משני הנתבעים הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ (16,000 ₪ בסך הכול). בנפרד, פיצוי קודם בסך 34,000 ₪ בגין פגם בהליך השימוע בוטל בערעור, והוא אינו חלק מהסכומים שנפסקו בפסק הדין הנוכחי.
מה אפשר ללמוד מפסק הדין?
פסק הדין מדגים את ההבחנה בין ביקורת מקצועית, גם אם היא קשה ופוגעת, לבין פרסום שנחשב לשון הרע לפי מבחן אובייקטיבי. בהקשר של יחסי עבודה, בית הדין הכיר בחשיבות של הערכת עובדים וביקורת ניהולית, אך הדגיש גם את הצורך בהגינות, מידתיות וכבוד הדדי. התוצאה כאן נשענה על תוכן המסמכים, תפוצתם והראיות שהובאו; מקרים אחרים תלויים בנסיבותיהם.
לקריאת פסק הדין המלא – 15888-07-15
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
