לפסק הדין המלא: ת"א 19085-01-20 – פסק הדין המלא
פסק הדין בת"א 19085-01-20 אמסלם נ' לבנת עוסק בפרסומים שחזרו לאורך השנים על טענה שלפיה תמיכה פוליטית בפריימריז הותנתה במינוי אנשים לתפקידים בכירים במשרד החינוך. בית משפט השלום בירושלים קבע כי הפרסומים מהווים לשון הרע, וכי הנתבעת לא הוכיחה את הגנת "אמת בפרסום" ולא עמדה גם בהגנות תום-הלב והבעת הדעה.
התביעה הוגשה על סך 142,596 ש"ח. בסופו של ההליך נפסק לתובע פיצוי של 85,000 ש"ח, לצד 10,000 ש"ח שכר-טרחת עורך דין ו-3,500 ש"ח הוצאות. בנוסף נקבע כי אם תצא מהדורה נוספת של האוטוביוגרפיה שבה הופיעו הדברים, יש למחוק ממנה את הטענות מושא התביעה.
מה עמד במרכז המחלוקת?
האירוע שבבסיס ההליך התרחש בשנת 2002, במהלך תקופת פריימריז. אין מחלוקת שהתקיימה פגישה מתוחה בין הצדדים ופעילים נוספים, וכי ברקע היו מחלוקות על מינויים במשרד החינוך. המחלוקת הייתה בשאלה הרבה יותר ממוקדת: האם באותה פגישה הוצע קשר בין תמיכה פוליטית עתידית לבין מינוי אנשים לפי רשימה.
הפרסומים שהובילו לתביעה הופיעו תחילה בתוכנית טלוויזיה בשנת 2019, ובהמשך חזרו בספר אוטוביוגרפי ובראיונות בשנת 2024. בית המשפט הבחין בין תמיכה עקרונית במינויים פוליטיים לבין ייחוס של עסקה שבה תמיכה בפריימריז ניתנת תמורת מינויים. לפי פסק הדין, המשמעות שהקורא הסביר עשוי להבין מן הפרסום היא ייחוס התנהלות מושחתת ואף מעשה המצוי על גבול הפלילי – ולכן מדובר בלשון הרע.
הקביעה הזאת משתלבת עם העיקרון הבסיסי בדיני לשון הרע שלפיו גם כשמדובר באיש ציבור, בוחנים את הפרסום לפי משמעותו האובייקטיבית בעיני האדם הסביר. אפשר לראות יישום דומה של מבחן המשמעות בפרסום גם במאמר LAWZ על ייחוס עובדתי פוגעני ברשתות החברתיות.
למה הגנת "אמת בפרסום" נדחתה?
הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום היה על הנתבעת. בית המשפט בחן כתבות שפורסמו לאורך השנים ועדויות של אנשים ששמעו על הפגישה או היו קשורים לאירועים. חלק מהפרסומים המוקדמים תיארו מחלוקת על מינויים שכבר התרחשו, אך לא תמכו באופן ברור בטענה בדבר התחייבות למינויים עתידיים בתמורה לתמיכה בפריימריז.
גם העדויות מטעם הנתבעת לא סיפקו, לפי פסק הדין, תמיכה מספקת לגרסה העובדתית. חלק מן העדים לא נכחו בפגישה, אחרים הסתמכו על דברים ששמעו לאחר מכן, ובעדות אחד העדים נמצאה סתירה בפרט מרכזי. מנגד, שני עדים שנכחו בפגישה מסרו עדות ממקור ראשון שלא נסתרה. על בסיס מכלול הראיות נקבע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל הנדרש להגנת אמת בפרסום.
ההבדל המעשי חשוב: עצם קיומו של עניין ציבורי אינו מספיק להגנת אמת בפרסום. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע דורש גם שהדבר שפורסם יהיה אמת. בפסק דין אחר שסקרנו, ההגנה דווקא התקבלה – ראו מקרה שבו תביעת לשון הרע נדחתה לאחר שהוכחו הגנות אמת בפרסום ותום-לב.
גם תום-הלב והבעת הדעה לא הועילו
בית המשפט דחה גם את הטענה שלפיה הייתה חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים. בין היתר הודגש שהפרסום חזר שוב ושוב, לרבות במהלך ניהול ההליך המשפטי, וכי החזרה עליו חרגה לפי פסק הדין מגדר הסביר לצורך ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק.
גם הגנת הבעת הדעה נדחתה. ההבחנה הייתה פשוטה: הבעת דעה היא עמדה סובייקטיבית, בעוד שהפרסום שבמחלוקת נוסח כטענה עובדתית על מה שנאמר והתרחש בפגישה. טענה עובדתית ניתנת להוכחה או להפרכה, ולכן לא ניתן להפוך אותה בדיעבד ל"דעה" רק מפני שהיא נאמרה במסגרת ויכוח ציבורי. להרחבה על הגבול בין עובדה לדעה אפשר לקרוא גם את המאמר על הבעת דעה חריפה והגנות בלשון הרע.
מה המשמעות המעשית?
פסק הדין מדגים סיכון מרכזי בפרסום טענות על אנשי ציבור: העובדה שנושא הפרסום הוא פוליטי או ציבורי אינה מבטלת את הדרישה להבחין בין ביקורת, דעה וטענה עובדתית. כאשר מייחסים לאדם עסקה קונקרטית או התנהלות שיש לה גוון פלילי, השאלה אם ניתן להוכיח את העובדות הופכת קריטית.
עוד עולה מפסק הדין כי חזרה על אותו פרסום לאורך זמן אינה ניטרלית. כאשר פרסום כבר מצוי במחלוקת משפטית, פרסומים חוזרים עשויים להשפיע גם על בחינת תום-הלב והסבירות.
הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
