הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
12358-11-14 | בית משפט השלום בפתח תקווה | השופט אריאל ברגנר | 2021-12-19
צד תובע: תמיר קהתי | צד נתבע: נתנאל יהודה רובינשטיין
מחלוקת על הפקת קליפ מוזיקלי הפכה לפרסום פומבי ברשת חברתית, ובסופו של ההליך לתביעת לשון הרע. בית משפט השלום בפתח תקווה קיבל את התביעה וקבע כי הפוסט, שהזהיר אנשי מקצוע מפני התקשרות עסקית עם התובע וייחס לו התנהלות מרמתית, היה עלול להשפיל את התובע ולפגוע בשמו ובעיסוקו. הנתבע חויב לשלם פיצוי בסך 55,000 ₪, וכן החזר אגרה ושכר טרחת עורך דין.
מה עמד מאחורי הפרסום
לפי תיאור התובע, הצדדים עבדו יחד על הפקת קליפ, אך לאחר שקיבל את חומרי הצילום התעוררה מחלוקת על איכותם. התובע הודיע על הפסקת העבודה וביקש לקבל את חומרי הגלם ואת טיוטת הקליפ. בהמשך הועלה הקליפ ליוטיוב, והוא הוסר לאחר שהתובע ביקש זאת.
הנתבע טען כי הסכים לעבוד ללא שכר, כנגד החזר הוצאות וחשיפה מקצועית, וכי התובע לא עמד בהתחייבויותיו. על רקע הסכסוך פרסם הנתבע בעמוד הפייסבוק האישי שלו אזהרה לאנשי מקצוע, ובה טען, בין היתר, שהתובע לא שילם עבור העבודה ופגע בבעלי מקצוע. הפרסום הופנה גם לאנשים מתחומי המוזיקה, האינטרנט והווידאו.
התובע טען שהפוסט הגיע לאלפי אנשים, אך בית המשפט לא קבע כמה אנשים נחשפו אליו. עצם פרסום הפוסט לא היה שנוי במחלוקת.
מדוע נקבע שמדובר בלשון הרע
בית המשפט בחן את המסר הכולל של הפוסט: אזהרה להימנע מעבודה ומקשרים עסקיים עם התובע, לצד ייחוס התנהלות חמורה של מרמה ואי-תשלום. נקבע כי תוכן כזה עלול להשפיל אדם ולפגוע בעסקו, במשלח ידו ובמקצועו. בית המשפט הדגיש כי הייחוס החמור לא נתמך בתשתית ראייתית אובייקטיבית, וקבע שהפרסום מהווה לשון הרע.
ההכרעה לא התעלמה מכך שהיה בין הצדדים סכסוך עסקי. עם זאת, בית המשפט הבחין בין עצם קיומה של מחלוקת לבין הוכחת הטענות שפורסמו לציבור. עצם המחלוקת לא הוכיחה שהתובע התחמק מתשלום או פעל במרמה.
הגנת אמת הפרסום והעניין הציבורי נדחו
הנתבע הסתמך על הגנת אמת הפרסום וטען שלחבריו היה עניין באזהרה. בית המשפט קבע שהראיות הוכיחו קיומו של סכסוך נקודתי, אך לא הוכיחו את הטענות העובדתיות המרכזיות שבפוסט. בחקירה התברר כי עוד לפני הפרסום שילם התובע לנתבע 400 ₪, בניגוד לגרסת הנתבע שלפיה לא קיבל ממנו דבר. בית המשפט ציין גם כי בסופו של דבר שולם לנתבע הסכום שהוסכם בין הצדדים.
הנתבע תיאר בתצהיר את תחושתו שהאמון בתובע נפגע ואת המחלוקת סביב תשלום נוסף. אולם בית המשפט קבע שתחושות אלה והסכסוך העסקי אינם תחליף לראיות המוכיחות את הפרסומים החמורים. הוא הוסיף כי גם אילו הוכחה אמת בפרסום, לא הוצג עניין ציבורי המצדיק אזהרה רחבה של חברי הנתבע מפני התקשרות עם התובע. לפי פסק הדין, מדובר היה בעניין עסקי בין שני הצדדים, שאפשר היה לברר בדרכים המקובלות, לרבות בהליך משפטי מתאים.
כיצד נקבע הפיצוי
התביעה הוגשה על סך 100,000 ₪, והתובע ביקש כפל פיצוי סטטוטורי. סכום זה היה הסכום שנתבע; בית המשפט פסק פיצוי נמוך ממנו, בסך 55,000 ₪.
בקביעת הפיצוי נתן בית המשפט משקל לכך שהנתבע בחר לייחס לתובע מעשי מרמה ללא בסיס ראייתי אובייקטיבי. בית המשפט הסיק מכך שהפרסום נעשה כדי לפגוע והביא זאת בחשבון להגדלת הפיצוי. מנגד, הוא ציין כי הפוסט הוסר לאחר פרק זמן קצר יחסית. פסק הדין אינו מפרט מתי בדיוק הוסר או מי הסיר אותו.
נוסף על הפיצוי, הנתבע חויב בהחזר אגרה כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 8,000 ₪. הסכומים שנפסקו נדרשו לתשלום בתוך 30 יום.
המשמעות המעשית של פסק הדין
במקרה זה, בית המשפט לא ראה בעצם קיומו של סכסוך עסקי הצדקה לפרסום טענות חמורות על אדם בפני קהל מקצועי רחב. ההכרעה נשענה על הפער בין המחלוקת שהוכחה לבין הטענות העובדתיות שלא הוכחו, וכן על הפגיעה האפשרית בעיסוקו של התובע. פסק הדין עוסק בנסיבותיו של אותו מקרה; בחינת פרסומים אחרים תלויה בתוכנם, בראיות ובנסיבות שלהם.
לקריאת פסק הדין המלא – 12358-11-14
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
