הטרדה מאיימת, מחאה ופרסומים: מה הוכרע ומה נותר להליך נפרד?

החלטה זו עוסקת בגבול שבין מחאה לבין הטרדה מאיימת, ובהבחנה בין צו למניעת הטרדה לבין סעד הקשור לפרסום. בית המשפט קבע ממצא של הטרדה בנסיבות האירוע, אך הפנה את שאלת הפרסומים והסעדים בגינם למסלול משפטי נפרד.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית המשפט קיבל בחלקה בקשה למניעת הטרדה מאיימת וקבע שצילום מקרוב והצגת מידע אישי בפומבי עלו כדי הטרדה, גם בהנחה שהמשיב הגיע למקום במקרה. יתר רכיבי הצו נותרו בתוקף עד 31.12.2024; רכיב איסור הפרסום בוטל החל מ-21.7.2024. לא הוכרעה שאלת לשון הרע ולא נפסק פיצוי בגינה. פסק הדין אינו מציין אם הוראת ההסרה שניתנה בצו הראשוני בוצעה.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

12156-07-24 | בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת | השופטת הבכירה, רים נדאף | 2024-07-12

צד תובע: דלילה יאור | צד נתבע: רמי ח'מיס

החלטה זו עסקה בבקשה למניעת הטרדה מאיימת, ולא בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט קיבל את הבקשה בחלקה וקבע כי התנהלות המשיב באירוע מחוץ לבית המשפט חרגה ממחאה מותרת והגיעה כדי הטרדה מאיימת. לצד זאת, הוא לא הכריע אם הדברים או הסרטונים שעליהם נסב הסכסוך מקימים עילת תביעה בלשון הרע, ולא פסק פיצוי בגינם.

האירוע והגרסאות שהוצגו

לפי טענת המבקשת, ביום 24.6.2024 צילם אותה המשיב ביציאה מבית המשפט בחיפה, קרא לה בשמה ודיבר בקול רם על פרטים אישיים, ובהם טענה להשעיה בעבר מלשכת עורכי הדין. היא טענה גם כי המשיב הדף את הטלפון שלה מידיה וכי בעקבות האירוע נפלה ונפגעה. עוד טענה כי הופצו סרטונים שתיעדו את המתרחש.

המשיב טען כי הגיע לבית המשפט במקרה, במסגרת הליך אחר, וכי פעולותיו קשורות למחאה שלו נגד בית החולים והנהלתו. הוא טען שמותר לצלם במקום ציבורי, שהמבקשת התקרבה אליו עם הטלפון שלה, והכחיש שנגע בה ביד שבה החזיק סיגריה.

מדוע נקבעה הטרדה מאיימת

בית המשפט שמע את הצדדים וצפה בשני הסרטונים כמה פעמים. הוא קבע כי גם אם מקבלים את גרסת המשיב שלא עקב אחר המבקשת והגיע למקום במקרה, התנהלותו לאחר שראה אותה לא הייתה מותרת. לפי קביעת בית המשפט, צילום אדם פרטי ממרחק קצר, תוך הצגת שמה ומידע אישי עליו בקול רם בפני הנוכחים ובפני עוקבים ברשתות החברתיות, במטרה להביכו ולפגוע בשמו, עשוי להיכנס לליבת ההטרדה המאיימת.

בית המשפט הדגיש שהמבקשת היא עובדת שכירה ולא אשת ציבור, וכי עבודתה בבית חולים פרטי אינה הופכת את פרטיה האישיים למידע שהציבור זכאי לקבל. הוא דחה את הטענה שהמשיב חש מאוים מהמבקשת: לפי התרשמותו מהסרטונים, המשיב הוא שהחל לצלם ולדבר עליה בפומבי, והצילום שלה נעשה בתגובה למעשיו. בית המשפט גם קבע כי עצם התקרבותה עם הטלפון כדי לתעד את האירוע לא מלמדת שלא הוטרדה.

עם זאת, ההחלטה אינה קביעה שהמשיב תקף את המבקשת או גרם לכוויה. בית המשפט ציין כי בסרטון לא נראה מגע של יד המשיב בידה, אף שלא הייתה מחלוקת שהוא הדף את ידה שאחזה בטלפון, וכי הופיע כתם על ידה. הוא ציין כי ראוי שהמשטרה תחקור את טענת הכוויה אם תיפתח חקירה בעקבות תלונתה.

בית המשפט התייחס גם לטענת המחאה וחופש הביטוי. הוא קבע כי זכויות אלה אינן מוחלטות, ובנסיבות שנדונו נסוגו מפני ההגנה על אדם פרטי מפני הטרדה. כאשר נשאל כיצד צילום המבקשת ודיבור בגנותה משרתים את המחאה, לא ניתנה, לפי פסק הדין, תשובה עניינית או משכנעת.

מדוע איסור הפרסום בוטל

בצו שניתן במעמד צד אחד ביום 4.7.2024 נכללה גם הוראה להסיר סרטונים ופרסומים מהרשתות החברתיות ולהימנע מפרסום חדש על המבקשת. בפסק הדין נקבע כי אין להכריע במסגרת הליך למניעת הטרדה מאיימת בסעד הנוגע לאיסור פרסומים, כאשר המסלול לסעדים כאלה מצוי בחוק איסור לשון הרע או בחוק הגנת הפרטיות.

לכן בוטל רכיב הצו שעסק בפרסומים, והביטול נקבע להיכנס לתוקף ביום 21.7.2024, כדי לאפשר למבקשת לפנות להליך נפרד לפי אחד החוקים או לבקש רשות ערעור. הצו הראשוני הורה על הסרת הפרסומים, אך פסק הדין אינו מציין אם ההוראה בוצעה בפועל. ביטול רכיב הפרסום אינו הכרעה בשאלה אם תוכן כלשהו היה לשון הרע או אם קיימת אחריות בגינו.

תוצאת ההליך

יתר רכיבי הצו נותרו בתוקף עד 31.12.2024. הבקשה התקבלה אפוא באופן חלקי. המשיב חויב לשלם למבקשת 1,500 ש״ח עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין; סכום זה הוא הוצאות ההליך, ולא פיצוי בגין לשון הרע.

המשמעות במקרה זה: בית המשפט הכריע בהתנהלות כאירוע של הטרדה מאיימת, אך הותיר את שאלת האחריות לפרסומים להליך נפרד. ההחלטה ממחישה את ההבחנה בין צו שנועד להתמודד עם הטרדה לבין סעד הנוגע לפרסום, ואין להסיק ממנה שכל מחאה או פרסום ביקורתי ייחשבו להטרדה; התוצאה תלויה בנסיבות ובממצאים בכל מקרה.

לקריאת פסק הדין המלא – 12156-07-24

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: בנסיבות שנדונו, בית המשפט ראה בצילום מקרוב ובהצגת מידע אישי על אדם פרטי בפומבי הטרדה מאיימת, גם כשהאירוע התרחש במסגרת טענת מחאה. עם זאת, ההליך לא הכריע בשאלת לשון הרע; רכיב הפרסום בצו בוטל במועד שנקבע והמבקשת הופנתה למסלול נפרד. נפסקו הוצאות ושכר טרחה, ולא פיצוי בגין לשון הרע.

שאלות נפוצות

לא. ההליך עסק בבקשה למניעת הטרדה מאיימת. בית המשפט לא הכריע אם הפרסומים מהווים לשון הרע או אם קיימת אחריות בגינם.

בית המשפט קבע כי צילום מקרוב והצגת שמה של המבקשת ומידע אישי עליה בקול רם בפני אחרים, בנסיבות שנדונו, עלו כדי הטרדה. הוא קבע כך גם בהנחה שהמשיב לא עקב אחריה והגיע למקום במקרה.

בצו הראשוני נכללו הוראות הנוגעות להסרת סרטונים ופרסומים ולהימנעות מפרסום חדש. בפסק הדין רכיב הפרסום בוטל, והביטול נקבע להיכנס לתוקף ביום 21.7.2024. ההחלטה אינה מציינת אם הוראת ההסרה בוצעה.

יתר רכיבי הצו, להבדיל מהרכיב שעסק בפרסומים, נותרו בתוקף עד 31.12.2024.

בית המשפט קבע כי סעד הנוגע לאיסור פרסומים אינו מתאים להכרעה במסגרת הליך למניעת הטרדה מאיימת, והפנה לאפשרות של הליך נפרד לפי חוק איסור לשון הרע או חוק הגנת הפרטיות.

לא נפסק פיצוי בגין לשון הרע בהליך זה, משום שהשאלה לא הוכרעה. נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש״ח.

לא. בית המשפט ציין שבסרטון לא נראה מגע של יד המשיב בידה, אף שהדף את ידה שאחזה בטלפון. הוא ציין כי ראוי שהמשטרה תחקור את טענת הכוויה אם תיפתח חקירה בעקבות תלונתה.

נסכם...

המבקשת פנתה בבקשה למניעת הטרדה מאיימת בעקבות אירוע שבו, לטענתה, צולמה ונחשפה בפני אחרים לפרטים אישיים. בית המשפט בחן את העדויות והסרטונים וקבע כי התנהלות המשיב עלתה כדי הטרדה, גם בהנחה שלא עקב אחריה מראש. הבקשה התקבלה חלקית: יתר רכיבי הצו נותרו בתוקף עד 31.12.2024, אך רכיב הצו שעסק בפרסומים בוטל החל מ-21.7.2024 כדי לאפשר פנייה נפרדת לפי דיני לשון הרע או הגנת הפרטיות. לא נקבע אם הפרסומים מקימים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, ולא נפסק בגינם פיצוי. נפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש״ח. פסק הדין אינו קובע אם הוראת ההסרה שבצו הראשוני קוימה.