תביעת לשון הרע נדחתה: למי ייחס הצופה הסביר את האמירות?

פסק הדין עסק בשאלה אם אמירות קשות שנאמרו על חברי כנסת אחרים במהלך תכנית טלוויזיה יוחסו גם לתובע, ששמו הוזכר בשיחה. בית המשפט בחן את רצף הדברים ואת ההקשר שבו הוזכר.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

התביעה נדחתה משום שבית המשפט קבע כי הצופה הסביר לא היה מבין שהאמירות בתכנית הטלוויזיה מתייחסות לתובע, אלא לחברי כנסת אחרים שנדונו בשיחה. נפסקו הוצאות בסך 7,500 ₪.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

17009-10-18 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | יאיר דלוגין | 2020-12-08

צד תובע: עיסאווי פריג' | צד נתבע: אייל ברקוביץ'

ייצוג עיסאווי פריג': עו״ד ערן לב | ייצוג אייל ברקוביץ': עו״ד מוטי ארד

תביעה על דברים שנאמרו בתכנית טלוויזיה נדחתה לאחר שבית משפט השלום בתל אביב–יפו קבע כי הצופה הסביר לא היה מבין שהאמירות מתייחסות לתובע. ההכרעה התמקדה בשאלה למי יוחסו הדברים בהקשרם, ולא בשאלה אם אמירות דומות שנאמרו בעבר עשויות היו להקים עילת תביעה אחרת.

השיחה והקשר הדברים

במהלך התכנית שעסקה בפרשה, המנחה שוחח עם המגיש על חברי כנסת ערבים שלפי השיחה נמנעו מלהתארח בתכנית. במסגרת הדברים יוחסו להם עמדות והתנהלות שהוצגו כעוינות למדינה וכקשורות לטרור. בהמשך הזכירה המנחה את התובע ושאלה על ראיונות קודמים שלו בתכנית. המגיש תיאר את המפגשים הקודמים, והשיחה חזרה לאחר מכן לעסוק באותם חברי כנסת אחרים.

לטענת התובע, עצם הזכרתו והאופן השלילי שבו תוארו הראיונות הקודמים יצרו רושם שהאמירות הקשות חלות גם עליו. הוא הפנה גם להתבטאויות קודמות כלפיו ולהודעות שפורסמו לאחר שידור התכנית. הנתבע טען שהדברים כוונו לחברי הכנסת האחרים בלבד, ולא לתובע.

המבחן: כיצד הבין הצופה הסביר

בית המשפט הסביר שהשאלה המרכזית היא המשמעות האובייקטיבית של הפרסום בעיני הצופה הסביר. כוונתו האישית של המפרסם אינה קובעת אם הפרסום יוחס לאדם מסוים; אם נוצר רושם אובייקטיבי שהדברים מתייחסים אליו, היעדר כוונה כזאת עשוי להיות רלוונטי לשאלת הפיצוי, אך אינו מכריע את שאלת הזיהוי.

לגבי המקרה הנדון, בית המשפט מצא כי מהלך השיחה הבהיר שהדיון העיקרי נסב על חברי הכנסת שהוזכרו בהקשר של הימנעות מהגעה לתכנית. התובע, לעומת זאת, כבר התארח בה שלוש פעמים. לפי פסק הדין, הזכרת הראיונות עמו שימשה מעין הערת צד, על רקע ניסיונה של המנחה להציג את התובע כדוגמה למי שכן הגיע להתראיין. מכאן לא היה צריך להבין שהאמירות שנאמרו על האחרים חלות גם עליו.

בית המשפט התייחס גם לכך שבהמשך השיחה המגיש הרחיב את ההתייחסות לחברי כנסת נוספים, אך לא כלל בה את התובע. ההקשר הזה חיזק, לשיטתו, את ההבחנה בין התובע לבין האנשים שעליהם נסב הדיון. גם העובדה שהמגיש תיאר את הראיונות הקודמים עם התובע באופן שלילי לא שינתה את מסקנתו: התיאור הסביר מדוע המגיש אינו רואה במפגשים הקודמים סיבה לארח את חברי הכנסת האחרים, ולא הראה שההאשמות שהופנו כלפיהם כוונו גם לתובע. בית המשפט הסיק מעדות התובע כי הדברים שנאמרו על חברי הכנסת האחרים היו מניע להגשת התביעה, והעלה אפשרות שגם התובע עצמו לא ראה באמירות שבתכנית ככאלה שיוחסו לו. אלה היו מסקנות שהסיק בית המשפט מעדותו.

מה לא הכריע את התוצאה

בית המשפט לא ראה בהתבטאויות קודמות בין הצדדים, לרבות עימות חריף שלא שודר וניסיון מאוחר יותר ליישב את המחלוקת, בסיס לשינוי הפרשנות של הפרסום המסוים שבגינו הוגשה התביעה. הוא הבהיר שההליך עסק בתכנית מושא התביעה, ולא בפרסומים קודמים. כמו כן, הודעות שפורסמו לאחר השידור ומענה של נציב פניות הציבור לא הוכיחו כיצד הצופה הסביר הבין את הדברים; ההכרעה אינה נקבעת לפי הבנתו של אדם או גוף מסוים.

בית המשפט קבע כי כינויים מסוג זה, כשהם מופנים לחברי הכנסת שנדונו בשיחה, הם לשון הרע. עם זאת, הדבר אינו משיב על השאלה אם הן הופנו לתובע. הנתבע זנח בסיכומיו את טענות ההגנה של אמת בפרסום והבעת דעה בתום לב, ובית המשפט לא הכריע בהן. התביעה נדחתה משום שלא הוכח שהפרסום התייחס לתובע.

התוצאה והמשמעות המעשית

התביעה, שהועמדה על 100,000 ₪, נדחתה ולא נפסק לתובע פיצוי בגין לשון הרע. התובע חויב לשלם לנתבע 7,500 ₪ שכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

פסק הדין ממחיש כי אזכור של אדם בסמוך לאמירה פוגענית אינו מספיק כשלעצמו כדי לקבוע שהאמירה יוחסה לו. בית המשפט בחן את רצף השיחה, את נושא הדיון ואת ההבדל בין מי שהגיע להתארח לבין מי שהוזכרו כמי שאינם מגיעים. התוצאה תלויה בהקשר של הפרסום המסוים, ובמקרים אחרים יש לבחון את הנסיבות והמשמעות שהיו עשויות להיקלט אצל הצופה הסביר.

לקריאת פסק הדין המלא – 17009-10-18

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: תביעת לשון הרע נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי בהקשר השיחה, הצופה הסביר לא היה מבין שהאמירות מתייחסות לתובע. לא נפסק פיצוי; נפסקו הוצאות בסך 7,500 ₪.

שאלות נפוצות

בית המשפט קבע כי לפי ההקשר ורצף השיחה, הצופה הסביר לא היה מבין שהאמירות מתייחסות לתובע אלא לחברי כנסת אחרים שנדונו בתכנית.

בית המשפט בחן את המשמעות האובייקטיבית של הפרסום בעיני הצופה הסביר. כוונת המפרסם אינה מכריעה את השאלה למי יוחסו הדברים.

לא באופן גורף. בית המשפט קבע כי כינויים מסוג זה, כשהם מופנים לחברי הכנסת שנדונו בשיחה, הם לשון הרע. עם זאת, התביעה נדחתה משום שהצופה הסביר לא היה מבין שהאמירות מתייחסות לתובע.

לא. בית המשפט הבהיר שהתביעה עסקה בפרסום המסוים שבתכנית הנדונה, וכי מפגשים והתבטאויות קודמים אינם משנים כשלעצמם את משמעותו.

לא. הנתבע זנח טענות אלה בסיכומיו, ובית המשפט לא הכריע בהן. התביעה נדחתה על בסיס הקביעה שהפרסום לא התייחס לתובע.

לא נפסק פיצוי בגין לשון הרע. התובע חויב לשלם לנתבע 7,500 ₪ שכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

לא. בית המשפט קבע שהודעות ומענה של נציב פניות הציבור אינם מוכיחים כיצד הצופה הסביר הבין את הדברים.

נסכם...

בית המשפט קבע שהדיון המרכזי עסק בחברי כנסת אחרים, שנדונו כמי שאינם מגיעים להתארח בתכנית, בעוד שהתובע כבר התראיין בה מספר פעמים. אזכור הראיונות הקודמים עמו לא שינה את משמעות האמירות בעיני הצופה הסביר. התביעה נדחתה, ולא נפסק פיצוי בגין לשון הרע; נפסקו הוצאות בסך 7,500 ₪.